גזר דין בתיק ת"פ 49484-09-11

הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירה של הפרת סימן מסחרי רשום בכך שביום 24/3/10 בשוק רמלה לוד החזיק כ-80 העתקות מפרות של חברות המייצרות פרטי לבוש והנעלה.

הנאשם יליד 1976 ואין לחובתו הרשעות קודמות.

במסגרת הסדר טיעון נשלח הנאשם לשירות המבחן על מנת לבחון בין היתר אפשרות לביטול ההרשעה.

שירות המבחן התרשם מאדם המנהל בדרך כלל אורח חיים תקין תוך יכולת לתפקד באופן תעסוקתי ומשפחתי. צוין כי בתום שירותו הצבאי, הנאשם עבד כמספר שנים כנהג משאית בהמשך בחברת שליחויות ומזה כשנה עובד בעסק עצמאי של שליחויות וביטא שביעות רצון מהמסלול התעסוקתי אותו הקים ומיכולתו לפרנס את משפחתו.

הנאשם לקח אחריות על חלקו בביצוע העבירה וטען כי ביצע אותה עקב היותו מובטל באותה תקופה ופיתוי לעסוק במכירת נעלי ספורט מזויפות לעשיית כסף מהיר, עם זאת שירות המבחן ציין כי הנאשם מבין את חומרת מעשיו וכי להליך המשפטי אפקט מרתיע ומציב גבולות עבורו.

שירות המבחן ציין כי הנאשם לא הציג אישור המעיד כי הרשעה עלולה לפגוע במקור פרנסתו הנוכחי ולא הציג מסמכים המעידים על טענתו כי הוא מבקש להתקבל לעבודה בנמל אשדוד.

לפיכך, המליץ על הטלת מאסר על תנאי והתחייבות.

התביעה עתרה לקבל את המלצת שירות המבחן ואילו הסניגור עתר בכל זאת לדון את הנאשם ללא הרשעה.

לפי ההלכה הפסוקה, משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם, וסיום ההליך המשפטי ללא הרשעה ייעשה רק במקרים חריגים, בהם היחס שבין חומרת העבירה לבין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה, אינו סביר.

בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3), 337, נקבע בהקשר זה :

"כידוע, שיקומו של נאשם - הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו עניין בו - הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מתווספים שיקולים אחרים הנובעים מאופיה של העבירה.

אכן, ענישתו של נאשם היא אינדווידואלית, ובית-המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על-פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים... כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם.

הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים:

ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם;

ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל."

בעניין כתב הנ"ל, ציין כבוד השופט לוין, כי אי הרשעה תבוא במקום בו בית המשפט ישוכנע כי שיקולי השיקום של הנאשם המסויים שלפניו, גוברים על האינטרס הציבורי הנובע מחומרת העבירה והאפקט הציבורי של ההרשעה.

כבוד השופט לוין מנה בפסק הדין את שיקולי השיקום, המנחים בדרך כלל את שירות המבחן להמליץ על עונשים ללא הרשעה, שהם בעיקרם שיקולי שיקום :

"א) האם מדובר בעבירה ראשונה או יחידה של הנאשם; ב) מהי חומרת העבירה והנסיבות שבהן בוצעה; ג) מעמדו ותפקידו של הנאשם והקשר בין העבירה למעמד ולתפקיד; ד) מידת הפגיעה של העבירה באחרים; ה) הסבירות שהנאשם יעבור עבירות נוספות; ו) האם ביצוע העבירה על ידי הנאשם משקף דפוס של התנהגות כרונית, או המדובר בהתנהגות מקרית; ז) יחסו של הנאשם לעבירה, האם נוטל הוא אחריות לביצועה, האם הוא מתחרט עליה; ח) משמעות ההרשעה על הדימוי העצמי של הנאשם; ט) השפעת ההרשעה על תחומי פעילותו של הנאשם. שיקולים אלה, בלי שיהיו ממצים, מקובלים עליי, כאחד הגורמים שיש להביאם בחשבון בהחלטה בדבר תוצאות ההרשעה".

בע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש, קבע בית המשפט העליון :

"שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית-המשפט להסתפק בהעמדת נאשם במבחן בלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפרה את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון בפני החוק...